הובלות ירושלים-הובלת דירות בחיפה הובלת דירה אריזה ואחסנה-שילוח בינלאומי
מחפשים חברת הובלות בירושלים? הובלות ישראל מתמחת בהובלת דירות בירושלים, הובלת דירות עם אריזה מלאה ואפשרות לאחסנה לתקופות ארוכות באיזור ירושלים. כמו כן מתמחת בהובלה אריזה ושילוח בינלאומי מנמל אשדוד הקרוב ירושלים לכל נמלי העולם.
אוכלוסייה: 801,000 (2012)
תאריך הקמה: 3000 לפנה״ס
שטח: 125.1 קמ"ר
מזג אוויר: 26°C, רוח מכיוון מערב במהירות 2 קמ"ש, 49% לחות
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. בתקופה הכנענית הקדומה הגיעו לאזור מתיישבים חדשים. היישוב נחרב ונבנה מחדש בתקופה הכנענית התיכונה הראשונה. קברים שנחשפו בכפר השילוח מעידים כי היישוב בתקופה זו היה מבוסס על התארגנות ארעית של שבטים מקומיים. המעבר מישוב עראי לעיר של קבע מתבטא בעיני החוקרים בהתמעטות מספר השליטים המוזכרים בכתבי המארות המצריים עבור ירושלים, עד לשליט יחיד בודד המוזכר בכתבים המאוחרים מהמאה ה-19 לפנה"ס. השרידים המוחשיים הקדומים ביותר של העיר הם ביצורים מהמאה ה-18 לפנה"ס שנחשפו ליד מעיין הגיחון. מכתבי אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפנה"ס, מעידים כי בשלב זה ירושלים הייתה עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. במאה ה-12 לפנה"ס מעמדה של העיר החל להתדרדר. אדוני צדק, מלך ירושלים, עומד בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון והצבא הישראלי, ומפסיד להם בקרב בעמק איילון. למרות שחורבנה של העיר לא מוזכר בפירוש במקרא, כתוב בספר שופטים כי שבט יהודה העלה אותה באש. כנראה שחולשת העיר הביאה אליה את תושביה החדשים, היבוסים, שיש הקושרים אותם עם החיתים. מאז ועד כיבוש על העיר ידי דוד כעבור כ-200 שנה, נקראת העיר בשם המקראי יבוס.
תקופת בית ראשון
ערך מורחב - ירושלים בתקופת בית ראשון
איור של בית המקדש הראשוןעל פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, שדוד המלך כבש והפך לבירתו. כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד מסופר בשמואל ב, פרק ה, 6-10, ובגרסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש. אולם אין עדויות ארכאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. ירושלים בראשיתה הייתה במקום בו נמצאים היום עיר דוד והר הבית.
בחירתה של ירושלים
אחת השאלות הגדולות בעניינה של ירושלים היא מדוע בחר בה דוד המלך כבירתו? כאשר בוחנים את הנתונים הגאוגרפיים והפיזיים של ירושלים מסתבר כי אלה דלים למדי:
דרכים - ירושלים שוכנת בריחוק רב מהדרכים הראשיות שחצו את ארץ ישראל בעת העתיקה - (דרך הים- "via maris" ודרך המלך). כתוצאה מכך היה הפוטנציאל הכלכלי שלה מצומצם ביחס לערים קדומות אחרות בארץ ישראל כמו חצור ומגידו).
טופוגרפיה - לירושלים יש אמנם יתרונות ביטחוניים טופוגרפיים, כמו ואדיות תלולים ממזרח, ממערב ומדרום, אך חומתה הצפונית נסמכת למישור רחב ידיים, דבר שהיווה נקודת תורפה ביטחונית מכרעת. לא פלא שלאורך תולדותיה של העיר עד העת החדשה פרצו אליה כל הכובשים מצפון.
קרקע ומים - האדמה בירושלים היא מסוג טרה רוסה, הנחשבת טובה לחקלאות. הר הזיתים שממזרח לנחל קדרון עשוי כמעט כולו מסלע קירטון- המייצר אדמת רנדזינה, הנוחה למרעה. גם כמות המשקעים בירושלים גבוהה למדי, ולמרגלותיה נובע מעיין הגיחון, השופע 550 אלף מ"ק בשנה. במורד הקידרון נבע עד המאה ה-19 מעין קטן נוסף בשם עין רוגל (או "ביר איוב), שסיפק אף הוא מים לתושבי העיר. נתונים אלה אפשרו לגדל בה גידולי שלחין, וליהנות מחקלאות פוריה. דא עקא, שככל שהעיר גדלה, כך הלכה מצוקת המים וגדלה, עד כי שליטיה של העיר החל מימי הבית השני נאלצו להביא אליה מים מרחוק, על ידי אמות מים וחציבת בורות מים ובריכות אגירה.
עקב ממצאים אלה, יש המבקשים לטעון כי הסיבה לבחירתה של ירושלים על ידי דוד היא קדושתה, שהרי על פי המסורת עקדת יצחק התקיימה על הר המוריה, המזוהה כפסגה הצפונית לעיר דוד. טיעון זה נתון במחלוקת, שכן לא ניתן לדעת באופן ודאי שהמסורת הייתה קיימת כבר בימי דוד, או שמא "אומצה" על ידו כדי להאדיר את שמה של העיר ולקרב אליה את נתיניו. הסיבה לפקפוק היא בשל העובדה שבתנ"ך נאמר כי אברהם אבינו נשלח ל"ארץ המוריה אל אחד ההרים אשר אומר אליך", ולא ל"הר המוריה" באופן ספציפי.משלוחי פרחים ירושלים
הטענה העיקרית היא, אם כן, שבחירתה של ירושלים הקטנה, המרוחקת, ואשר מימיה לא מספיקים לעיר בירה של ממלכה מאוחדת, היא פוליטית - "עיר יבוס" שכנה על כתף הר בין שבט יהודה בדרום ושבט בנימין בצפון, במובלעת שלא נכבשה מעולם, ומשום כך - ניטראלית. הסברה היא שדוד, שמלך עד אז במשך שבע וחצי שנים בחברון, ביקש לאחד את 12 השבטים תחת כתרו, והבין כי בירתו תהיה חייבת להיות "באמצע" - בין שבטי רחל בצפון לשבטי לאה בדרום, בנקודה שאינה מזוהה עם אף אחד מהשבטים.
בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, צרו על העיר צבאות אשור. אולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר. לקראת סוף תקופת בית ראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזורים בהם שוכן היום הרובע היהודי, ואף מעבר לכך. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי כבש בשנת 586 לפנה"ס נבוכדנצר השני, מלך בבל את העיר, והחריב את בית המקדש פרחים.
תיחום העיר
קטע משרידי החומה הרחבהבתחילת ימי בית ראשון תחומה של ירושלים הוא עיר דוד - המכונה 'הגבעה המזרחית'. מחלוקת גדולה בין החוקרים הייתה לגבי 'הגבעה המערבית' (מעברו המערבי של עמק טירופיאון; גבעה גבוהה - 763 מ' - ורחבת ידיים): באיזה שלב התפשטה ירושלים וכללה גם את הגבעה המערבית. באמצעות הארכאולוגיה התבררה התשובה:
בשנות ה-60 של המאה ה-20 חפרה במקום פרופסור קתלין קניון - ארכאולוגית בריטית. חפירותיה של ארכאולוגית דגולה זו היו שלב חשוב בהכרעת סוגיה זו. מחפירותיה של קניון בגבעה המזרחית נתברר, שהביצורים בצלע המזרחי של הגבעה, שיוחסו עד אז ליבוסי ולדוד ושלמה, בנויים על גבי חורבות בתים מן המאה ה-7 לפנה"ס. משמע שיש לתארך את הביצורים לימי הבית השני, לתקופת החשמונאים. חומת העיר הישראלית לא הייתה בראש המדרון המזרחי אלא באמצעו. יוצא מכאן שלא הייתה לעיר 'מותן' צרה כל כך, כפי שהניחו קודם לכן. אבל למרות הרחבה זו לא היה שטח היישוב על הגבעה המזרחית יותר מ-60 דונם בקירוב (בלי הר הבית).
חפירותיה של קניון בגבעה המערבית היו חשובות ביותר אם כי נקודתיות-חלקיות, ועל-כן מסקנתה מהם - שהמצמצמים צדקו - הייתה מוטעית. חפירות נרחבות בשטח נעשו ברובע היהודי על ידי החופר הידוע נחמן אביגד (לאחר מלחמת ששת הימים). החפירות הנרחבות שניהל בשטח הוכיחו שהגבעה המערבית הייתה מאוכלסת ומוקפת חומה בתקופת בית ראשון, לפחות החל מהמאה ה-8 לפנה"ס. הממצאים שהתגלו היו רבים: שרידי בניינים, כלי חרס, צלמיות, כתובות וטביעות שונות והחומה המכונה 'החומה הרחבה'. אין ספק שכל הממצאים האלה מעידים על אכלוסו הקבוע של המקום. וכיוון שהממצאים מפוזרים על פני כל מרחבו של הרובע היהודי, מעיד הדבר לא על בתים בודדים בלבד, אלא על יישוב גדול. בנוסף - ממצאים מהתקופה הישראלית נמצאו גם בחפירות אחרות שנעשו בגבעה המערבית: בחצר המצודה של ירושלים, בגן הארמני ובהר ציון. ממצאים אלו משלימים את התמונה ומרחיבים את תחום היישוב הישראלי על הגבעה המערבית כולה.
תקופת בית שני
חלק מדגם ירושלים בסוף ימי בית שני המוצג במוזיאון ישראל ערך מורחב - ירושלים בתקופת בית שני
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, שהצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית ונבנה בית המקדש השני - בתחילה במתכונת צנועה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתייונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש, ובתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומאי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומאי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב. את הפיח מהשרפה ניתן לראות עד היום בחפירות ארכאולוגיות של אתרים מן התקופה כגון הרובע ההרודיאני והבית השרוף.
אחרי המרד ירושלים נותרה שוממה מלבד הלגיון העשירי שחנה בעיר והיה אחראי על שמירת הביטחון ביהודה.
התקופה הרומית והביזנטית
ערך מורחב - איליה קפיטולינה
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השנייה.
הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל התשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.
על-פי האגדה, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, בקרה בירושלם ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי עליו נצלב ישו, וקבעה את מקום הצליבה, בו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.
יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אם כי תוכניותיו לא יצאו אל הפועל.
תקופת הפרסים
שנים אחדות לפני סיום שלטון הביזאנטים בארץ ישראל, פלשו ח'וסרו השני מלך פרס ומצביאו רזמי אוצ'דן, שכונה שהאר בראן (חזיר הבר) - אל ארץ ישראל. היהודים ראו בפרסים משחררים, בדומה לכורש מלך פרס בשעתו. היהודים הצטרפו לצבא הפרסי הכובש ושימשו לו מורי דרך. ניצחון הפרסים עורר ביהודים תקווה לגאולה, בניין מחדש של בית המקדש וחידוש העצמאות היהודית. הפרסים צרו על ירושלים 21 יום וב-15 באפריל 614 כבשו אותה. הכובשים ערכו טבח בתושבי העיר הנוצרים, ושללו שלל רב כולל צלב מקודש, ולקחוהו של ארצם ביחד ראש קהיליית הנוצרים בעיר הפטריארך זכריה. על פי המקורות השונים, וביניהם סופרוניוס נהרגו בירושלים עשרות אלפי נוצרים. כמו כן הרסו הפרסים הסאסאנים את כל כנסיות העיר.
שמחת היהודים לא ארכה זמן רב. הפרסים שינו את מדיניותם והחלו לרדוף את היהודים. שלטון הפרסים נמשך זמן קצר. ב-21 במרץ 628 חזרו הביזאנטים ובראשם הקיסר הרקליוס לירושלים. על פי המסורת הנוצרית הם נכנסו דרך שער הזהב שבחומה המזרחית של העיר. הנוצרים התנקמו ביהודי העיר, אולם גם שלטונם לא ארך זמן רב, מאחר והערבים המוסלמים התקדמו מחצי האי ערב למסע הכיבושים הגדול שלהם.
ראו גם: התקופה הפרסית בארץ ישראל.
התקופה המוסלמית והצלבנית
בשנת 638 נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים לאחר מצור של שנתיים. לפי מסורת מוסלמית הפטריארך סופרוניוס מסר את העיר לידי הח'ליף עומאר בן אלחטאב, לאחר שזה הציע לעיר כתב כניעה נוח וסובלני ביותר. כתב הכניעה פורסם כמנשר מטעם הח'ליף עומר, והוא מכונה חוזה עומר (عهدة عمر). הוא מבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי ירושלים, אוסר על פגיעה בכנסיות ועל פגיעה ברכושם של התושבים, ומאפשר פינוי מסודר של אנשי השלטון הביזנטי, וזאת בתנאי שישולם מס לשלטון המוסלמי ויתקבל שלטונם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר, והר הבית והכותל המערבי, שכוסו בשפכים בימי השלטון הנוצרי, נוקו. בתקופה האומיית הוקמו על הר הבית מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע. יש לציין כי בתקופה זו הייתה לירושלים חשיבות רבה בעיני השלטון המוסלמי והחליף האומיי מועאויה הראשון, מייסד בית אומיה, אף הושבע בה בשנת 660.
האומיים שלטו בירושלים עד שנת 750 בה עלו העבסים לשלטון. בתקופה זו ירדה קרנה של העיר בעיקר בשל ריחוקו של המרכז השילטוני בבגדד. השלטון העבסי החל להתרופף לקראת אמצע המאה התשיעית וירושלים נכנסה לתקופה ארוכה של חוסר יציבות. בתקופה זו שלטו בעיר הטולונים, הקרמטים, האיחשידים, הפאטימים והסלג'וקים. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודיים (לפי עדויות היסטוריות מסוימות הם הכניסו את כל היהודים שתפסו לבית כנסת והעלוהו באש). הם הקימו את ממלכת ירושלים שירושלים הייתה בירתה, ושליטי הממלכה נטלו לעצמם את התואר "מלך ירושלים". אחרי מפלת הצלבנים בקרני חיטין ב 4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב-20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי.
עם חזרת השלטון המוסלמי חזרו גם היהודים לחיות בעיר. במאה ה-13 עברה העיר בתכיפות מיד ליד. ב-1219 חומות העיר נהרסו בפקודת סולטן דמשק. ב-1229 הועברה העיר שוב לשליטה נוצרית בהסכם בין מצרים לבין הקיסר פרידריך השני שהקים מחדש את החומות. אולם לאחר מספר שנים שוב נכבשה העיר בידי מוסלמים וחומותיה נהרסו שוב. העיר נכבשה לזמן קצר שוב בידי הנוצרים, ואף בידי שבטים מונגוליים. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260.
ראו גם: התקופה הערבית בארץ ישראל, ממלכת ירושלים
התקופה הממלוכית
ערך מורחב - ירושלים בתקופה הממלוכית
בין השנים 1250 - 1517 שלטו הממלוכים בארץ ישראל.
ירושלים, על אף שלא הייתה עיר חשובה, הייתה מרכז דתי חשוב וזכתה לתנופת בניה בתקופה זו. ירושלים רחוקה מדרך הדואר, הדרך המרכזית של האימפריה הממלוכית שעברה דרך ארץ-ישראל לכן הממלוכים אינם משקמים את חומותיה ואינם מבצרים אותה. בעיר חנה חיל-מצב קטן באזור מגדל דוד ואוכלוסייתה הייתה קטנה. אבל חוקי הירושה הממלוכים תרמו לתנופת בניה בעיר.
העובדה שממלוכ לא יכל להוריש רכוש לבניו, הובילה לשיטה בה הממלוכ מקדיש את רכושו בחייו להקדש (ווקף, وقف)וממנה בן משפחה למנהל נכסי ההקדש. לפי החוק מגיעה למנהל ההקדש הכנסה קבועה מן ההקדש. כך מבטיח הממלוכ רווחה כלכלית לבני משפחתו. רבים מהקצינים הממלוכים בחרו לבנות כהקדש מבני מדרסה (مدرسة). כלומר מוסדות ללימוד הדת. חלק ניכר ממדרסות אלה נבנו בירושלים. למעלה מחמישים מדרסות נבנו בשטח העיר העתיקה לבדה, רובן ברחוב השלשלת, ברחוב הגיא ובהר הבית. לצד המדרסות הוקמו מסגדים, אכסניות, שווקים, מבני קבר (תורבות) וכן שופצו מבני דת על הר-הבית. כמו כן נבנו סבילים - מתקני שתייה רבים ומפוארים ברחובות השלשלת והגיא וברחבת הר הבית. והוקמו גשרים בין רחוב הגיא להר הבית ובמרכזם שוק מוכרי הכותנה (סוק אל-קטאנין, سوق القطانين ).
בארכיטקטורה הממלוכית בולטות קשתות מחודדות, מקושתות ב"נטיפים" עשויים אבן ובעיקר שילוב אבנים בצבעים שונים לסירוגין (בדרך כלל לבן-אדום) בסגנון אבלק. ארכיטקטורה זו הועתקה לאחר ימי הממלוכים בראשית המאה ה-20 בידי אדריכלים ששאפו ליצירת "מראה ירושלמי" (למשל בכנסיית הדורמיציון ובבניין הדואר המרכזי).
מבנה ממלוכי נוסף בעל חשיבות בירושלים הוא קברו של עלאא' א-דין אִידוּרדָי אל כּובּאכּי (תורבת כובכיה), מושל צפת שביקש להקבר בירושלים. המבנה המרובע בעל הכיפה ניצב במרכז בית הקברות ממילא, וסביבו קברים נוספים מאותה תקופה.
התקופה העות'מאנית
ערך מורחב - ירושלים בתקופה העות'מאנית
ירושלים, סוף התקופה העות'מאניתב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית, וירושלים שוב זכתה בתקופת שגשוג. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הידרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין ישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה - תרומות מיהודי ארצות מוצאם.
הגידול במספרם של היהודים בירושלים הביא לצפיפות ברובע היהודי, ולתחילת היציאה מן החומות. את האות נתן סר משה מונטיפיורי שבעזרת כספים שהנדבן האמריקאי יהודה טורא הוריש לעניי ירושלים, בנה בשנת 1860 את משכנות שאננים ואת טחנת הקמח שלידה. בתחילה חששו יהודי ירושלים לגור בשכונה, ומונטיפיורי שילם להם על מנת שיגורו בה. לאחר מכן הוקמו שכונת מחנה ישראל (1868), נחלת שבעה (1869), ומאה שערים (1874).
חנות פרחים בירושלים.
משלוחי פרחים ירושלים.
משלוח פרחים בירושלים.
פרחים.
עם התפוררות השלטון העות'מאני החלו מדינות אירופה להיות מעורבות בנעשה בירושלים. הן פתחו קונסוליות ובתי דואר, ונתנו חסותם לעדות הנוצריות השונות, וכן ליהודים שעלו מארצות אלה. הוקמו מגרש הרוסים (1860), המושבה הגרמנית (1878) המושבה האמריקאית, המתחם הצרפתי, ועוד מוסדות ושכונות נוצריים מחוץ לחומות. גם הערבים החלו לבנות בתים מחוץ לחומות, מצפון לשער שכם ושער הפרחים.
עם גבור העניין בירושלים נבנו בתי מלון, בנקים, ואף הוקמה מסילת רכבת שהובילה מיפו לירושלים שנחנכה ב-1892. הקיסר הגרמני וילהלם השני ביקר בעיר בשנת 1898, ולכבודו נפרץ בחומה הפתח שבין שער יפו למצודה הידועה כמגדל דוד.
השלטון העות'מאני בירושלים בא לקיצו ב-9 בדצמבר 1917, כאשר ראשי העיר מסרו את כניעתם לסמל וטבח של הצבא הבריטי שאיבדו את דרכם בעת חיפוש אחר אוכל. במקום הכניעה, הוקמה כיכר אלנבי ובה מצבה שהקימו הבריטים לזכר המאורע.
השלטון הבריטי
כניסת הגנרל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917השלטון הבריטי על ירושלים החל עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים.
מעמד העיר עלה ומרכזיותה גדלה. עם כינון המנדט הבריטי ב-1920 הייתה העיר למקום מושבו של הנציב העליון ומשרדי הממשלה. התנועה הציונית גם היא הקימה בעיר את בית המוסדות הלאומיים בו שכנו משרדי הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ומושב הועד הלאומי. בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו - המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.
עם התגברות המתח בין השלטון הבריטי לישוב היהודי ופעולות המחתרות נגדו (ובראשן פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל), הקימו הבריטים מספר מתחמים מבוצרים בלב העיר, שכללו את אזור מגרש הרוסים (שכונה על ידי היישוב היהודי בווינגראד, על שם ארנסט בווין), מלון המלך דוד, מחנה שנלר ומחנה אלנבי.
מלחמת העצמאות
ערך מורחב - המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופתבחלקה הראשון של מלחמת העצמאות היו בירושלים העברית שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת: [1]
ב-1 בפברואר 1948 פוצצו פקודיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים מכונית תופת ליד בית העיתון היהודי באנגלית "פלסטיין פוסט", ברחוב "החבצלת" (אז "הסולל"). עיתון אשר הוגדר על ידי חוסייני "מרעיל האווירה הציבורי". מולו היה בית מלון בו התאכסנו מלווה השיירות לירושלים שחוסיניי התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
ב-22 בפברואר 1948 ביצעו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים פיגוע ברחוב בן יהודה, ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי הפלמ"ח שליוו את השיירות לירושלים [2] ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 אנשים. בעקבותיו לא נכנסו עוד החיילים הבריטים לאזורים היהודיים בירושלים.
ב-11 במרץ 1948 פוצץ סוכן כפול מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים. שבעה אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף קרן היסוד נהרס.
ערך מורחב - הרובע היהודי במלחמת השחרור
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם, עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. הרובע היהודי, תלפיות ורמת רחל נותקו. המעבר לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים היה רק על ידי שיירות, שאחת מהן הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. הכוחות היהודים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.
עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת. אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, ובתי הכנסת שבו נהרסו.
ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.
בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.
עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה אזור מפורז שבו שכנו כוחות האו"ם. עובי העפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה קבע שטחי הפקר לאורך הקו. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.
אחרי הקמת מדינת ישראל
העיר המחולקת
ירושלים - מבט מהר הצופיםב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בירושלים. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם. על פי הסכמי שביתת הנשק מ-1949, שיירה דו שבועית קישרה בין המובלעת המנותקת בהר הצופים לבין ירושלים המערבית.
ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון [1] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם. במשך 19 שנות השלטון הירדני על מזרח ירושלים, נמנעה לחלוטין גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית ולכותל המערבי ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים למקום. ישראלים נהגו לתצפת מהר ציון שהיה סמוך לקו הגבול, אל עבר העיר העתיקה והר הבית, שהיו תחת שלטון ירדן.
מלחמת ששת הימים
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית.
יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע.
העיר המאוחדת
עד מהרה החלה ישראל לשקם את הרובע היהודי של העיר העתיקה ולחדש את היישוב בו. בנוסף, החלו לבנות בשטחים שסופחו שכונות שהיו קיימות לפני מלחמת העצמאות כמו נווה יעקב והגבעה הצרפתית, ושכונות חדשות כמו רמת אשכול, רמות, רמת שלמה, חומת שמואל וגילה. קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית נבנה מחדש, ורוב הפקולטות חזרו אליו. כיום כמעט מחצית מיהודי ירושלים גרים בשטחים שסופחו לעיר לאחר 1967, כאשר השכונה הגדולה בעיר, פסגת זאב, בנויה גם היא על שטחים אלו. משנות ה-90 החל תהליך שיקום ושיפוץ אזורים רבים בעיר שהפכו לאתרי בילוי דוגמת נחלת שבעה והמושבה הגרמנית.
האיחוד המוניציפלי של החלקים המערביים והמזרחיים של ירושלים בנוסף לסיפוח הכפרים ממזרח, מצפון ומדרום לירושלים אל שטח העיר, הגדיל את אוכלוסיית העיר, כך שבשנת 1976, הייתה ירושלים לעיר הגדולה בישראל. בשנת 2007 הייתה אוכלוסיית ירושלים כפולה מזו של תל אביב וגם במספר תושביה היהודים היא העיר הגדולה בישראל[3]. במשך השנים מאז 1967 נפתחו או שופצו בעיר אתרי מסחר, דת, תיירות ותרבות רבים ובהם תיאטרון ירושלים, סינמטק ירושלים, אצטדיון טדי, ישיבת עטרת כהנים, קניון מלחה, מדרחוב בן יהודה, בנין בית המשפט העליון, ישיבת הכותל, גן החיות התנכ"י וטיילת ארמון הנציב. ב-30 ביולי 1980 קבלה הכנסת את "חוק יסוד: ירושלים" שקבע כי "ירושלים הבנויה והמאוחדת היא בירת ישראל". בתגובה מרבית השגרירויות הזרות המעטות ששכנו בירושלים עזבו את העיר.
ב-1993 ניצח בבחירות לראשות העירייה אהוד אולמרט, וטדי קולק איבד את התפקיד בו החזיק 28 שנים. בשנת 2003 נבחר אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה, והיה לחרדי הראשון שכיהן בתפקיד.
עם חתימת הסכמי אוסלו הוחלט לדון בנושא ירושלים רק במשא ומתן על הסכמי הקבע בין ישראל לפלסטינים. אולם בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית וליו"ר הרשות, ניתן לפלסטינים במזרח ירושלים לבחור ולהיבחר.
מאז שנות התשעים החלו ישראלים, ביוזמה של ארגונים פרטיים, להתגורר בשכונות מזרח העיר בהם התקיים יישוב יהודי עד מלחמת העצמאות. בין היתר עוסקת עמותת עטרת כהנים ביישוב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ביהודים וכן חודש היישוב היהודי בעיר דוד, כפר השילוח, נחלת שמעון והר הזיתים.
בספטמבר 1996 קיבלה ממשלת נתניהו החלטה לפתוח את מנהרת הכותל באופן חד צדדי, דבר שעורר בצד הפלסטיני טענות כי המדובר בפגיעה בקודשי האסלאם בהר הבית. כתוצאה מכך פרצו מהומות והתנגשויות בהן נהרגו 16 ישראלים ולמעלה ממאה פלסטינים.
בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000 הציע ראש הממשלה דאז אהוד ברק למסור חלק מן השכונות הערביות בירושלים המזרחית לשליטה פלסטינית, ובחודשים שלאחר מכן עלו הצעות מפורטות גם על חלוקת הרובעים בעיר העתיקה.
למרות כשלון המו"מ בקמפ דייוויד, מאז נשבר בחלקו הטאבו על הרעיון של חלוקת ירושלים בפוליטיקה הישראלית ומדי פעם מוזכרת מחדש הצעתו של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון לחלוקה על פי העיקרון כי "שכונה בה חיים יהודים תהיה בשלטון ישראלי ושכונה בה חיים ערבים תהיה בשלטון פלסטיני".
במהלך אינתיפאדת אל אקצה סבלה ירושלים רבות מהטרור הפלסטיני. בין היתר ירו הפלסטינים לעבר שכונת גילה בדרום העיר במשך חודשים רבים ורק פעולת צה"ל בעיר בית ג'אלה במסגרת מבצע חומת מגן בשנת 2002, הביאה להפסקת הירי על השכונה. בנוסף, אירעו בירושלים מספר רב של פיגועים שגרמו לרציחתם של עשרות ישראלים, בהם הפיגוע במסעדת סבארו בקיץ 2001, הפיגוע בקפה מומנט באביב 2002 והפיגוע בקפיטריית האוניברסיטה העברית בקיץ 2003. בשנת 2005, עם דעיכת האינתיפאדה, התאוששו עסקי המסחר והתיירות בעיר ומרכז ירושלים חזר להיות מוקד הבילויים והקניות של תושבי העיר ותייריה. ירושלים נמצאת בתנופת בניה גדולה של תשתיות וכבישים ובראשה פרויקטים מרכזיים: פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, גשר קלטרווה, כניסה חדשה לעיר וחיבורה לכביש בגין, פרויקט קניון ממילא מול שער יפו ועוד.
בשנים האחרונות הולכת ומושלמת בנייתן של שכונות חדשות בירושלים ובהן גבעת משואה, מעלה הזיתים, הולילנד פארק, וקדמת ציון. כמו כן מתוכננות לקום שכונות יהודיות בין גילה לקניון מלחה וסמוך לאזור התעשייה עטרות.
